בנם של אהובה וישראל קורט-הרץ. נולד ביום ו' בסיוון תש"ח (13.6.1948), חג שבועות. הוא הגיח לאוויר העולם והודיע להוריו, חברי קיבוץ עין שמר - אני כאן! איציק היה "ביכור", מתנת חג מרגשת להוריו לחג הביכורים שבו נולד ומתנה להולדת המדינה המתגבשת שהכריזה על עצמאותה בסמוך.

איציק היה בן זוג של גילה, אב של אור ורעות.

גדל עם אחיותיו רחל ומרים בקיבוץ עין שמר. השתייך לקבוצת "הדר" בשכבת "יסעור" בקיבוץ. בגיל שתים-עשרה הצטרף עם חבריו לשומר הצעיר. הוא למד בתיכון במוסד החינוכי מבואות עירון. את לימודיו במוסד הפסיק למשך שנתיים לאחר שיצא עם הוריו לשליחות בניו יורק שבארה"ב. משפחת הרץ שבה לישראל, לקיבוץ עין שמר. איציק חזר ב-י"ג לשנת שירות והדרכת קבוצות נערים.

איש הדממה איציק בגר, הגיעה העת לפרוח מהקן ולתרום למדינה. אהבת הארץ הזו, הערכים שספג בבית והחינוך בקיבוץ הובילו אותו לכוון גבוה גם בשירות הצבאי. איציק כמו איציק כיוון הכי גבוה, שייטת 13, קצין, צוללן ולוחם בקומנדו הימי. איש הדממה הצטרף לאנשי הדממה עזי הרוח והנפש. איציק נטל חלק במבצעים במעמקי הים, בנמלי אויב, ובעומק שטח האויב. מבצעים שחלקם לא יסופר לעולם.

במהלך אימוני השייטת המפרכים, איציק היה בין הלוחמים שצללו בנחל קישון , שם נפגעו רבים מלוחמי השייטת ואיציק ביניהם. כתוצאה מכך הוא לקה בסרטן נדיר בקרום הריאה, מיזוטוליומה שהתגלה מאוחר יותר.

איציק ה"עטלף" השתחרר משירות קבע במאי 1971. כעבור זמן קצר, הוא נשא לאישה את אהובתו האחת. גילה לבית בירנבאום, ב-16 בנובמבר 1971 המריאו השניים לגנואה שבאיטליה. איציק יצא ללמוד רפואה וגילה ללמוד ארכיטקטורה.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בני הזוג הצעירים תפסו את המטוס הראשון ושבו לישראל. איציק חבר לחבריו בשייטת 13. "אחרי המלחמה" סיפרה גילה רעייתו, "חזרנו לאיטליה, לאחר שנה נוספת של לימודים באיטליה, איציק התקבל להמשך הלימודים באוניברסיטת תל אביב. וכאן הוא סיים את לימודיו".

חלף עשור וב-1981 איציק חזר לארה"ב עם גילה רעייתו. היעד והמטרה התמחות פנימית בארה"ב ניו גרסי ב"מוריסטאון ממוריאל הוספיטל".

ב-1984 הסתיימה ההתמחות ה"פנימית" בארה"ב, בני הזוג הרץ שבו לארץ ואיציק סיים לגבש את התוכניות המקצועיות והחל לצעוד במסלול שבנה לעצמו. מארה"ב הוא שב לביה"ח שיבא בתל השומר, שם התמחה בקרדיולוגיה. שמונה-עשרה שנים לאחר שהחל ללמוד רפואה ד"ר יצחק הרץ היה למומחה. ב-1989 הוא נפרד מעבודתו בבית החולים תל השומר ונסע שוב לניו יורק, הפעם להתמחות בצנתורים במיימונידס-ניו יורק. כעבור שנתיים איציק וגילה חזרו לישראל לבית החולים בילינסון שם המומחה ד"ר יצחק הרץ ניהל את יחידת הצנתורים.

בשנת 2000 איציק עבר ליחידת הצנתורים בבית החולים איכילוב בתל אביב, בשנת 2006 במקביל הוא החל לנהל גם את יחידת הצנתורים בביה"ח לניאדו בנתניה. שמו של ד"ר יצחק הרץ כמצנתר מהטובים שנודעו הלך לפניו. "תמיד היינו מתייעצים איתו, איך לעשות? מה לעשות? עכשיו כשאיציק איננו ואנחנו עורכים התייעצות, השאלה הראשונה שעולה היא, מה איציק היה אומר" ספד לו אחד מחבריו הרופאים.

הקרדיולוג ד"ר אמיר הלקין סיפר "הרפואה הייתה חלק ענק בחייו ואולי לא לכולכם יצא להכיר את איציק כרופא. אני פגשתי אותו בתחילת 2000, בחדר הצנתורים של איכילוב כשעזב את בילינסון. איציק באותו זמן, כבר מזמן מבכירי המצנתרים בישראל ואני בסך הכול בתחילת השנה השנייה להתמחות בקרדיולוגיה. והספיק לי אותו בוקר אחד קצר בחדר הצנתורים להבין שאני הולך לקחת וללמוד ממנו כל מה שאני רק יכול בתחום, כי הזדמנות לעבוד עם אדם כזה היא ייחודית. מה שלא יכולתי לדעת באותו הבוקר הוא עד כמה אני באמת עתיד לקבל ממנו, באיזו חיבה ונדיבות הוא הולך לתת לי את מה שהפך לחלק עצום בהכשרה שלי, איך יעשה את זה בפרגון אינסופי, ללא שמץ של תחושות התחרות או האיום שקיימים לפעמים אצל רופאים שפוגשים צעירים מהם הבוחרים להיכנס לאותו תחום".

איציק... היה לו חיוך "איטי" כזה, שליו, כתבו בני המשפחה, רגוע... עם זוג עיניים בהירות שמצב ברירת המחדל שלהן היה חיוך, חיוך ייחודי, חיוך שבא מהנשמה. לאמור, המצב בשליטה, יש על מי לסמוך, אפשר להירגע. העיניים של איציק תמיד חייכו, האירו וכשהיה צריך לגייס עוד משהו השתתפו בחיוך הזה גם השפתיים, הלחיים ולעיתים הוא לווה בבת קול. זה לא היה צחוק, זה היה חיוך אחר שנסך ביטחון בכל הסובבים אותו והיו רבים, רבים כאלה. משפחה, חברים, חברים לעבודה ובמיוחד מטופלים, מאות, אלפים...

ד"ר יצחק הרץ היה אדם אחר ורופא מסוג אחר. הוא בחר לעסוק ב"לבבות שבורים", קרדיולוג, מצנתר, עם לב נדיר בגודלו, לב שהכיל את כל הלבבות השבורים שתיקן ועוד הרבה. הוא היה שקט, הוא השרה שקט וביטחון סביבו. הוא היה סבלני, העניק לכל מטופל את ההרגשה העילאית שהוא הוא המטופל האחד והיחיד, בעל אורך רוח יוצא דופן, מופנם משהו, חייכן, בעל חיוך מבויש קמעה, איש עדין מאוד, בניגוד לגודלו הפיזי. קרדיולוג שהיה גם סוג של פסיכולוג. איציק היה מלאך עליון.

יצחק (איציק) הרץ נפטר ביום ג' בחשוון תש"ף (1.11.2019). בן שבעים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא.

איציק, כתבו אוהביו, היה בן זוג חלומות לגילה, אב מדהים ומפנק לאור ורעות, סב אוהב "נשפך" ו"נמרח" ליונתן, אורי, דני, בנימין ונעמי. לכולם היווה יום יום דוגמה ומופת.

איציק השאיר אחריו עוד מורשת מפוארת שלה זוכים המצטיינים שבנו. הוא השאיר אחריו דור גדול של קרדיולוגים שגידל ולימד אחד אחד, הוא השאיר אחריו עדת מטופלים שהעריצו את מי שהציל את חייהם בזכות מקצועו ובעיקר בזכות מקצועיותו. והוא הציל רבים. אחד מהם שצונתר פעמים רבות על-ידי איציק כתב "איציק היה המלאך ששמר עלי והוא איננו".

רעות בתו ספדה וכאילו סיכמה במילים מרגשות את מורשתו של אביה, מילים שרק בת שגדלה במחיצת אב כזה וספגה וינקה ערכים נעלים יכולה לשורר: "אבא לא היה איש של הרבה מילים, וזה די מדהים כמה ב'אין מילים' הזה, למדתי ממנו כל כך הרבה על נתינה, על כמה כוח יש בהקשבה, על אהבה, קבלת החלטות, איך שרוב הדברים הם לא באמת חשובים כמו שאנשים חושבים.

אם היה אפשר לאסוף סיפורים כמו שאוספים בולים או כלי חרסינה, האוסף שלנו היה הנדיר ביותר, היו בו כל הפריטים - אהבה, צניעות, חמלה, חוש הומור מדויק וכזה שלא מעליב, חוכמה, והאמת שזה לא נעים, אבל אין באמת מספיק מילים לתאר איזו אישיות הייתה לו, אני וחלקכם פה ברי מזל שנקרתה בדרכנו האפשרות ללכת במסלול שלו ולהתבונן.

אין מה לומר, הלב שלי שבור לרסיסים ועכשיו אין את אבא שיחבר אותו חזרה".

רעייתו גילה וחבריו חנכו עלי גבעה בצפון השרון, בשדות הקיבוץ שבו נולד עין שמר, את "גן איציק", פינת חמד שבה נהגו איציק וחבריו להשתובב כשהיו נערים. פינת חמד שבה נפגשים אחת לשנה חבריו ממעגלי חייו הרבים והשונים של איציק, מספרים סיפורים ומעלים זיכרונות.